מודי בר און ענת זלצר
קיץ בערד
עורך: עידו מוכריק • תסריט: מודי בראון, ענת זלצר • צלם: עדי מוזס
תחקיר והפקה: עמיר כהן • מוסיקה מקורית: ערן ויץ
במשך כמה שבועות ב-2013 שוטטתי ברחובות ערד שתוכננו בקפידה, היכרתי את שכונת הוילות המעוטרת בשלטי “למכירה” , את השיכונים המעוטרים בשלטי “להשכרה” ואת נופי המדבר עוצרי הנשימה, שגם הם עומדים אולי למכירה או השכרה.
פגשתי את תושבי ערד הותיקים והותיקים פחות: המייסדים שחשים שלוקחים להם את העיר, הותיקים שאוהבים אותה למרות הכל ובגלל הכל, העולים מרוסיה שהפכו למחצית מאוכלוסית העיר, הקהילה ההולכת וגדלה של חסידי גור, הפליטים הסודנים והאריתראים ואנשי הפזורה הבדווית, שערד היא עיר המחוז שלהם.
מסעות הברווז
בימוי: גבריאל ביבליוביץ׳, תסריט: ענת זלצר, מודי בר און, גבריאל ביבליוביץ'. צילום: איתי נאמן, בועז יהונתן יעקב, גבריאל ביבליוביץ'. עריכת וידאו: גל מוג'ה. מוסיקה: ערן וייץ. מפיקים: מודי וענת בע"מ (2009) עבור Yes.
דודו גבע ז"ל לקח את העיתונות הישראלית המסחרית למקומות הכי אמנותיים שהיא יכלה להרשות לעצמה, כל עוד היא יכלה להרשות לעצמה. כשהעיתונות הזאת "הרגה" את הברווז של גבע, גם ימיו של יוצרו נעשו ספורים.
כיאה לסרט על אמן הקומיקס הבולט והחלוצי של ישראל, הסרט בנוי כולו מסטריפים וציורים שאל תוכם מסתננות הדמויות מחייו האמיתיים. חבריו, עמיתיו לעבודה, בני משפחתו ומעריציו פוגשים בסטריפים את הדמויות שגבע המציא - אהלן וסהלן, יוסף הפקיד, הברווז, האביר זיק ועוד. מתוך השיח בין הדמויות מחייו האמיתיים לבין דמויות מחייו על הנייר, עולה דמותו של גבע כאמן חד-פעמי, כמייצג של דור וכברווז.
האזרחית אלוני
בימוי: ענת סרגוסטי. מפיקה: נעמה פיריץ. צילום: אורי אקרמן. עריכת וידאו: נטע דבורקיס. מפיקים: מודי ענת בע"מ (2008).
דרך סיפורה של שולמית אלוני ז"ל הסרט בוחן את מצבם ותולדותיהם של שני הקצוות שהיא בחרה להתייצב בהם – הקצה הפמיניסטי של השיח המגדרי והקצה השמאלי של השיח הפוליטי. הסרט שואל כיצד ומדוע בחרה אלוני ללכת אל הקצוות האלה ולא להיעתר לחיבוקו החם של הקונצנזוס שבו היא גדלה והתעצבה. האם היא פרשה מהקונצנזוס הזה או רק הגיעה לקצה שלו ונשארה בתחומו.
כשהיא כבר מחוץ לכנסת ולמפלגה, אלוני מדברת בשחרור רב יותר על העשייה שלה, על ההחלטות האמיצות והשגיאות הגורליות שהיא עשתה בדרך, על חייה כאשת קריירה ואם לשלושה ילדים וההתמודדות עם עולם גברי לא מפרגן. היא גם מתייחסת לגבולות הציונות והמדינה, שסעי החברה הישראלית – חברה, דת, לאום, מגדר - שבתוכם היא פועלת וכנגדם נאבקת.
האריה שאג פעמיים
בימוי: ענת זלצר, גבריאל ביבליוביץ'. תסריט: ענת זלצר, מודי בר-און. עריכת וידאו: גבי ביבליוביץ'. צילום: אורי אקרמן. מוסיקה: ערן וייץ. מפיקים: מודי וענת בע"מ עבור ערוץ 10 (2007).
ב-6 באוגוסט, יב' באב 2006, נחתה קטיושה בבית הקברות של כפר גלעדי והרגה 12 חיילי מילואים. פחות מ-100 מטרים ויותר מ-86 שנים מפרידים בינם לבין שמונת חללי יא' באדר 1920, שקבורים שם תחת האריה השואג. למרבה האירוניה גם טרומפלדור וחבריו, כמו לוחמי לבנון השנייה, חיכו לשווא לתגבורת, אספקה והוראות ברורות מההנהגה המהססת במרכז.
"האריה שאג פעמיים" מפגיש בין לוחמים ותושבי הצפון של היום ללוחמים ותושבי הצפון של אז ובודק מה השתנה במהלך 86 השנים המפרידות בין חללי יא' באדר 1920 לחללי יב' באב 2006, עד כמה המיתוס של תל חי עדיין תקף, האם עדיין טוב למות בעד ארצנו, ובעיקר האם עדיין טוב לחיות עבורה.
שורות שורות
בימוי: סיון ארבל. תסריט: סיון ארבל, ענת זלצר. צילום: טליה (טוליק) גלאון. עריכת וידאו: מוריס בן מיור. מפיקים: מודי וענת בע"מ, חיים חפר ונוגה טירקל (2007).
"מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאיתנו / בעצמם הם כותבים להם שיר/ ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר / כל מלאכה שלא משלנו"
נתן אלתרמן היטיב לתאר בשורות האלה את הדרך שבה לקחו אנשי הפלמ"ח את האחריות ואת הבעלות על סיפוריהם ושיריהם.
יהודה עמיחי, חיים גורי, משה שמיר, עמליה כהנא-כרמון, חיים חפר, דן בן-אמוץ, מתי מגד, ע.הלל, ט.כרמי, אריה סיון, יגאל מוסינזון, זרובבל גלעד. נתיבה בן יהודה, חנוך ברטוב... זוהי רק רשימה חלקית של הסופרים והמשוררים ששירתו בפלמ"ח ותיארו בכתיבתם גם את ההווי הפלמ"חניקי ובעיקר את נקודת המבט הפלמ"חניקית על כל מה שקרה בישראל מאז.
מתוך הרשימה המפוארת הזאת, הסרט מתמקד בתשעה סופרים ומשוררים שחלקם נפטרו מאז צילומיו: ס.יזהר, נתיבה בן יהודה, חיים גורי, חיים חפר, עמליה כהנא-כרמון, אמנון שמוש, נתן שחם, פוצ'ו ויורם קניוק.
משוררים וסופרי אלה לוקחים אותנו חזרה למקום שאליו הם חוזרים שוב ושוב בכתיבתם – החוויה המכוננת שלהם במלחמת תש"ח. אל כל מה שקרה אח -כך בחייהם ובכתיבתם הם חוזרים עם פחות ביטחון וחמדה. הם באים חשבון עם עצמם על מה שכתבו ועל מה שלא כתבו בשנים הרבות שחלפו מאז תש"ח.
צילום: דניאל צ'צ'יק